אנג'לה קינגסטון סוקרת את New Art West Midlands 2015

השנה או השנתיים הראשונות לאחר סיום תואר באמנות הן קריטיות. סטודנטים משקיעים את כל מה שיש להם בתערוכת הגמר שלהם, ויש להם תמיכה, ציוד ואחווה. ואז…

…האדמה נעלמת מתחת לרגליהם. עכשיו הם צריכים להסתדר בעצמם כאמנים. זה משהו שעברתי בעצמי: כמו דמות מצוירת של לוני טונס שרצה מקצה של צוק, תלויה באוויר, ההבנה מבזיקה, בהונות הרגליים מחפשות בייאוש משהו שימנע את נפילתי. ועבור סטודנטים מסיימים היום, לא מעט בגלל החובות שלהם, הקניון שמעליו הם מרחפים הוא עמוק ורחב יותר ויותר.

New Art West Midlands היא תערוכה רב-אתרית שלקחה 30 אמנים שהושקו לאחרונה מהאזור והעניקה להם נקודת אחיזה יקרה. עבור המבקר, התגמול הוא סוג של תערוכה-כעיתון: ההזדמנות לראות את ה”ממש-כאן-ו-עכשיו” של האמנות החזותית העכשווית.

נקודות מפתח

• New Art West Midlands מתפקדת כגשר בין בית ספר לאמנות לפרקטיקה מקצועית, ומעניקה לבוגרים טריים פלטפורמה ציבורית רצינית ראשונה במספר אתרים אזוריים.
• מהדורת 2015 הציגה 30 אמנים שהושקו לאחרונה; מהדורת 2016, שנבחרה על ידי סוניה בויס, ג’ון סטזאקר וקתרין סטאוט, כללה עבודות של 43 אמנים.
• העבודות המוצגות מתגמלות צפייה איטית ומבט שני: מספר יצירות (Squid של מייגן שרידן, John Millais של ג’יימס טרנר) מטעות את העין בכוונה לפני שהן מתגבשות למשהו אחר.
• המשלב הרגשי של התערוכה רחב באופן יוצא דופן, מהטבלה של התמוטטות משפחתית של ליסה-מארי וויליאמס ועד להתערבויות הקרירות והמושגיות יותר של ג’יימס טרנר.
• עבור אספנים ואוצרים, התערוכה השנתית היא כלי מחקר — דרך לזהות את הכישרונות המבטיחים של האזור לפני שהם מוצגים באופן נרחב או מתומחרים.

מדוע הרגע שלאחר התואר חשוב

הפער בין סיום הלימודים לפרקטיקה בת-קיימא הוא המקטע המעורער ביותר בחייו של אמן. במהלך התואר, התשתית היא בלתי נראית כי היא נמצאת בכל מקום: סטודיו שלא צריך לשלם עליו, טכנאים זמינים, קבוצת עמיתים להתווכח איתה, דדליינים שנקבעים מבחוץ, ותערוכת גמר עם קהל מובנה של מרצים, משפחה ואוצרים אורחים. הסרת כל זה בבת אחת הופכת את האובדן לא רק למעשי, אלא גם פסיכולוגי.

מה שמחליף זאת, עבור רוב הבוגרים, הוא מעין טלאי: חדר שינה או סטודיו משותף, עבודה במשרה חלקית, ומשמעת עצמית שצריך לייצר מאפס. הוסיפו לכך חובות סטודנטים ושכירויות סטודיו עולות בערים כמו ברמינגהם, והחשבון הופך לאכזרי. זהו ההקשר שבו תוכנית כמו New Art West Midlands היא משמעותית. היא אינה פותרת את הבעיה המבנית, אך היא קוטעת את השתיקה בדיוק ברגע שבו סביר להניח שאמן יפסיק ליצור לחלוטין.

כדאי לדייק לגבי מה הזדמנות כזו מספקת ומה היא לא:

קשורים: Artfinder — Independent Artist Marketplace — שוק המבוסס בבריטניה, בנוי סביב אמנים עצמאיים, עם טווח מחירים רחב באמת..

• היא מספקת: דדליין, תהליך בחירה מקצועי, מקום ציבורי, שורה בקורות החיים, ו — באופן מכריע — קבוצת עמיתים של אמנים אחרים באותו שלב.
• היא מספקת: את החוויה של התקנת עבודות בחלל שאינו סטודיו, שהיא מיומנות נבדלת מיצירת העבודה.
• היא אינה מספקת: הכנסה, חלל סטודיו או הבטחה לייצוג. אלו נותרים בעיות שהאמן צריך לפתור בעצמו.

הבנת ההבחנה הזו היא חלק מההתבגרות כיוצר. תערוכה קבוצתית היא פלטפורמה, לא קריירה.

קריאת העבודה: פרק מרומן גרפי

אני נשבה בפרק מרומן גרפי של Shijie Hai בשם Sleep Paralysis (שיתוק שינה). הסיפור, המסופר מנקודת מבטו של האמן, מתאר את המצב של היותנו ערים למחצה אך חסרי יכולת לזוז לחלוטין. רבים מהפריים הבודדים של הסיפור מלאים בחושך מוחלט, בדפוסים פסיכדליים חדים, או באהיל מנורה שמתרבה על התקרה. בפריים האחרון מופיעה תחינה רודפת: ‘זכור, בפעם האחרונה/ אם אתה רואה את אצבעותיי הופכות לזהב/ אתה חייב להעיר אותי’.

מצב החלום של האמן שיבש את הזמן וההיגיון, והוא גם סיפק סוג של חידה. וכפי שהציע זיגמונד פרויד, תופעות כמו חלומות ואמנות, וגם חידות או בדיחות, מכילות מנגנונים המאפשרים לנו להביט אל תוך הלא-מודע.

חביב הקוראים: Singulart — Curated Emerging Artist Gallery — גלריה מקוונת אוצרת לאמנים מתחילים, עם יועץ אמנות אנושי אמיתי בהישג יד..

אצבעות שהופכות לזהב? מעבר למשמעות הפשוטה של בשר ועצם שהופכים למתכת, המשפט המוזר של Shijie Hai עוסק בוודאי גם בתשוקה הבוערת שיש לאמנים להפוך את מה שיש להם בידיים למשהו בעל משמעות חדשה — טרנספורמציה מסתורית שבשבילם היא יקרה כזהב. ‘אתה חייב להעיר אותי’? המשפט האחרון של היצירה נראה לי קשור למצוקתם של אמנים הזקוקים לקהל. בלעדיו, עשיית אמנות היא רחוב חד-סטרי, מבוי סתום — סוג של שיתוק.

כדאי להתעכב על הפרשנות הזו, כי היא נותנת שם למשהו שהתערוכה כולה מממשת. הרומן הגרפי הוא צורה התלויה בכך שהקורא יהפוך דפים; היצירה אינה שלמה עד שמישהו מגיע. הדבר נכון לגבי כל פריט בתערוכה. הקהל אינו צרכן פסיבי של העבודה, אלא מרכיב הכרחי ממנה.

האלכימיה של המבט השני

לחיצת האצבע של מייגן שרידן על כפתור השחרור של המצלמה שלה הביאה בדיוק לסוג האלכימיה שחלומו של שייג’י האי רומז עליה, והתצלום שלה, שנקרא Squid, בהחלט מושך את תשומת ליבי – ושל אנשים אחרים, כפי ששמתי לב בעת ביקור בתערוכה. יש שם חייזר חלל כתום בהיר, עם ראש בולט, עיניים נשמטות וגפה קדמית מפוצלת. אך הביטו שוב, והתצלום הוא למעשה של מוכר דגים, כשזוג דיונונים תלויים מול פניו, זרועו השמאלית מעוותת כיוון שנתפסה באמצע תנועה, ותאורה מלאכותית שהופכת את הצבעים למוזרים כבמדע בדיוני. זהו חיזיון ביזארי ומטריד להפליא. אחד הסלקטורים, Bedwyr Williams, כותב שזה ‘גרם לי להזדקף ולהרגיש בחילה בו-זמנית’.

המבט הכפול הזה הוא עדשה שימושית לכל התערוכה. מספר עבודות כאן בנויות על עיכוב מכוון בין הרושם הראשוני להבנה:

• מייגן שרידן, Squid — נקרא כמדע בדיוני, נפתר כתיעוד.
• ג’יימס טרנר, John Millais — נקרא כדמות פרה-רפאלית מוכרת, נפתר כהתערבות בצבעי ג’וקבוקס.
• ג’ייד סימפסון, The Spirit Collection — נקרא כצעצוע רך, נפתר כמשהו טורפני יותר.

אין מדובר בגימיק. זוהי דרך להפוך את הצופה למודע להרגלי ההסתכלות שלו – ההנחות שהוא מביא איתו, וכמה מהר הוא מוכן לשנות אותן. לכל מי שלומד לכתוב על אמנות עכשווית או לאסוף אותה, הלקח המעשי הוא פשוט: לעולם אל תסמכו על מבט ראשון, ותמיד שאלו מה העבודה עושה לכם לפני שתחליטו מה היא.

חומרים רגילים, משקל יוצא דופן

ליסה מארי וויליאמס מפגינה מיומנות מופת בשילוב החפצים והחומרים הרגילים ביותר כדי ליצור סוג של זהב משלה: פסלים הפועמים באנושיות. במוקד התבנית שלה, Fluoxetine – על שם תרופה לדיכאון ולהפרעה טורדנית-כפייתית – הוא ‘שד’ ענק, עשוי גרביונים ממולאים בקאפוק עם ‘ורידים’ של חוט כחול ואדום, שנתקע מתחת לשולחן שבור. לפניו, כמה מקטעי עץ מחוברים מזכירים זוג רגליים, שעמידתם היא בחלקה מגוננת ובחלקה מבוהלת, והן נועלות נעלי גברים ששרוכיהן נפתחו. בצד, יש ילד קטנטן עם ראש פומפום גדול מדי, עד עצוב לכל המתרחש. נרטיבים המזדהים עם התמוטטות משפחתית מחלחלים דרך ומסביב לכל זה.

קשורים: Rise Art — Limited Editions & Art Rental Subscription — קנה מהדורות מוגבלות לגמרי או שכור אמנות עכשווית במנוי חודשי..

בחירת החומרים כאן אינה מקרית. גרביונים, קאפוק, חוטים, שולחן שבור וזוג נעלי גברים הם כולם חומרים ביתיים, זולים וטעונים. הם נושאים את השאריות של הגוף ושל הבית. על ידי הגדלתם ושילובם מחדש, וויליאמס הופכת את רהיטי חיי היומיום למשהו שקרוב יותר לתפאורה של דרמה ביתית – והכותרת, השאולה משם המותג של תרופה נוגדת דיכאון, מעגנת את הדרמה הזו בשפה של בריאות הנפש.

אני מדמיינת את ג’ייד סימפסון כאמנית שמתעסקת ומשחקת עם דברים, מעבירה בדים בידיה, אוספת פריטים מוזרים, מחזיקה אותם בדרכים שונות ובוחנת אותם מזוויות שונות. עד שמשהו בלתי צפוי – ויקר – קורה. הפסל שלה, The Spirit Collection, הוא מקבץ מרשים של בעלי חיים מורכבים, בגובה של יותר משני מטרים, שנוצר על ידי הנחת בדים על עץ וקרטון. יש שם נחש-דוב-קוטב, צרצר-חזיר-בר-צפרדע, וולרוס-זרזיר, והאהוב מכולם, שחף עם מתלי בגדים מעץ במקום מקור וטפרים. מצד אחד, ליצורים יש כוח משיכה עצום, ומצד שני, הם מפחידים: The Spirit Collection נראה הן כביקורת על סנטימנטליות אנושית והן כנבואה על טבע נקמני.

שני האמנים חולקים שיטה שראוי לתת לה שם, כיוון שהיא חוזרת על פני התערוכה: אלתור עם חומרים זולים, מצויים וביתיים. זוהי אסטרטגיה שנולדה בחלקה מכורח – לבוגרים לעיתים רחוקות יש תקציבים – אך זוהי גם בחירה אסתטית עם שושלת ארוכה בפיסול הבריטי, ממסורות האסמבלאז’ של המאה העשרים ועד היום. הפשרה היא ממשית: עבודה כזו יכולה להיות שבירה, קשה להובלה וקשה למכירה, אך היא יכולה לשאת גם אינטימיות ומיידיות שחפצים יצוקים או מיוצרים במפעל כמעט ואינם משתווים להן.

הבחירה שלנו: Saatchi Art — Original Works & Limited Edition Prints — הגלריה המקוונת הגדולה ביותר לאמנות עכשווית מקורית - מבחר ענק, אבל אתה משלם על זה..

קול נגדי: אירוניה והדימוי המצוי

יש הרבה רגש ב-New Art West Midlands, ויצירת האמנות של ג’יימס טרנר, John Millais, נתפסת כקונטרה לכך. הוא הרכיב שקיפות של הציור הרגשי המפורסם של מילאיס, The Blind Girl, על קופסת אור. ראש ‘אצטקי’ מחליף את ראשה של הילדה העיוורת, ותלתלים מעוצבים עוטפים אותה ונכנסים לעיני בן לווייתה. מעבר לכך, תוספות אלו נדלקות ברצף של צבעים, מה שיוצר אפקט של ג’וקבוקס מסוג וורליצר.

המהלך הוא חכם כיוון שהוא מכוון למנגנון הרגשי של המקור. The Blind Girl של ג’ון אוורט מילאיס הוא אחד הדימויים הסנטימנטליים ביותר בקאנון הבריטי – קשת כפולה, ילדה חסרת כל, חיק מלא בפרחים. טרנר אינו הורס אותו; הוא מנגן אותו מחדש, הופך ציור לקופסת אור וקופסת אור לאטרקציה של לונה פארק. הסנטימנט שורד, אך כעת הוא מיוצר באופן גלוי, והצופה מוזמן לשים לב באיזו קלות הוא נסחף רגשית.

עבור תערוכה קבוצתית, משקל נגד מסוג זה הוא חיוני. תערוכה המורכבת כולה מחפצים בעבודת יד, שנוצרו מכל הלב, מסתכנת בלהפוך למונוטונית. נוכחות קרירה ומושגית יותר מעניקה לעבודה הרגשית משהו להתנגד לו — ומעניקה למבקר שינוי במשלב.

איך להסתכל על תערוכת בוגרים

אם אתם מבקרים בתערוכה כזו — בין אם כחבר סקרן בציבור, סטודנט, אוצר או אספן — כמה הרגלים מעשיים יעזרו לכם להפיק ממנה הרבה יותר.

• בואו פעמיים אם אתם יכולים. רשמים ראשוניים בתערוכה קבוצתית נשלטים על ידי העבודות הרועשות ביותר. העבודות השקטות יותר נרשמות לעיתים קרובות רק במעבר שני.
• קראו את התוויות, ואז התעלמו מהן. כותרות ורשימות חומרים הן ראיות, לא הוראות. Fluoxetine אומר לכם משהו; הוא לא אומר לכם הכל.
• שאלו ממה העבודה עשויה ומדוע. בחירת החומרים היא לעיתים רחוקות ניטרלית, במיוחד כאשר התקציבים דחוקים.
• שימו לב למיצב. האופן שבו עבודה מוארת, המרווחים והרצף הם חלק מהמשמעות שלה, ובתערוכה המתפרסת על פני מספר מקומות, אותה עבודה יכולה להיתפס אחרת בחדרים שונים.
• עקבו אחרי האמנים לאחר מכן. הערך של תערוכת בוגרים הוא מה שקורה לאחר מכן: התערוכה הבאה, הרזידנסי, קבוצת הסטודיו, המכירה הראשונה.

עבור אספנים, החישוב הוא שונה שוב. עבודות של אמנים שסיימו לאחרונה את לימודיהם הן בדרך כלל נקודת הכניסה הזולה ביותר לפרקטיקה עכשווית, אך הן מגיעות עם הסתייגויות: המהדורות עשויות להיות קטנות או לא מוגדרות, החומרים עשויים להיות לא יציבים, ומסלולו של האמן אינו ידוע באמת. קנייה מוקדמת היא הימור על אדם באותה מידה שהיא הימור על חפץ — וזו בדיוק הסיבה לכך שלראות את העבודה בבשר ודם, ולא באינטרנט, יש חשיבות רבה כל כך.

שאלת הקהל

כשאתה ואני מבקרים בתערוכות, אנחנו הקהל שהאמנים פשוט חייבים שיהיה להם, לא פחות מבחינת הישרדות פסיכולוגית — ובמיוחד בשלב המוקדם והמסחרר הזה של הקריירה שלהם. New Art West Midlands, עם עומק ורוחב הכישרונות שלה, ראויה לתשומת לב נלהבת מצדנו.

זו אינה בקשה לנימוס. זהו תיאור של האופן שבו האקולוגיה פועלת בפועל. אמנים זקוקים לצופים, מבקרים זקוקים לאמנים, גלריות זקוקות לשניהם, ואספנים זקוקים לכך שכל השרשרת תהיה גלויה וקריאה. תערוכת בוגרים אזורית היא אחד המקומות הבודדים שבהם כל התפקידים הללו תופסים לזמן קצר את אותו החדר. הגעה למקום אינה פעולה פסיבית; זוהי השתתפות.

פרטי התערוכה והקשר

תערוכה 2015 — 13 בנובמבר – 23 בדצמבר. תערוכת SALON מציגה אמנות עכשווית למכירה בגלריית Waterhall, במוזיאון ובגלריה לאמנות של ברמינגהם (Birmingham Museum & Art Gallery).

תערוכה 2016 — 12 בפברואר – 15 במאי. תערוכה נבחרת של בוגרי West Midlands המתקיימת במקומות שונים ברחבי האזור בין פברואר למאי בכל שנה. התערוכה New Art West Midlands 2016 נבחרה על ידי סוניה בויס, ג’ון סטזאקר וקתרין סטאוט ומציגה עבודות של 43 אמנים.

נוכחותם של בוחרים מהקליבר הזה היא בעצמה משמעותית. בויס, סטזאקר וסטאוט מביאים כל אחד רגישות מובחנת — בהתאמה, פרקטיקה המושרשת באמנות ואוצרות בריטית שחורה, עיסוק מושגי בדימויים שנמצאו ובקולאז’, ופרספקטיבה אוצרותית מהצד המוסדי. התוצאה היא מבחר שאינו אקדמי גרידא ואינו מונחה שוק גרידא, וזה בדיוק מה שתערוכה מסוג זה צריכה להיות.

שאלות נפוצות

מהי New Art West Midlands?

זוהי תוכנית תערוכות מרובת מקומות המציגה אמנים שהשקו את דרכם לאחרונה מה-West Midlands, בדרך כלל בוגרי אמנות פלסטית טריים. היא מתקיימת במקומות שונים באזור בין פברואר למאי בכל שנה, לצד תערוכת SALON נלווית של אמנות עכשווית למכירה. מטרתה היא להעניק לאמנים צעירים במה ציבורית משמעותית ראשונה.

מי בוחר את האמנים ל-New Art West Midlands?

התערוכה נבחרת על ידי אמנים ואוצרים מוזמנים ולא רק באמצעות הגשת מועמדות פתוחה. מהדורת 2016 נבחרה על ידי סוניה בויס, ג’ון סטזאקר וקתרין סטאוט, והציגה עבודות של 43 אמנים. מהדורת 2015 הציגה 30 אמנים שהשקו את דרכם.

מדוע התקופה שאחרי בית הספר לאמנות כל כך קשה לאמנים?

מכיוון שמבנה התמיכה של התואר — סטודיו, ציוד, טכנאים, עמיתים, דדליינים וקהל — נעלם כמעט בן לילה. בוגרים חייבים למצוא בו-זמנית מקור הכנסה, מקום לעבוד בו ולבנות רשת מקצועית, לעיתים קרובות תוך שהם נושאים בחובות סטודנטים. רבים מפסיקים ליצור בתקופה זו, לא מחוסר כישרון אלא מחוסר תשתית.

כיצד עליי לגשת לתערוכה קבוצתית של אמנים צעירים?

באיטיות, ויותר מפעם אחת. התנגדו לדחף להחליט מיד אילו עבודות אתם אוהבים. קראו את התוויות כדי לדעת מהם החומרים והכותרות, ואז הביטו שוב בעבודה עצמה. שימו לב לאופן שבו היצירות מוצבות ומרצףן, ורשמו את שמם של שניים או שלושה אמנים שעבודתם נשארת אתכם כדי שתוכלו לעקוב אחרי פועלם בהמשך.

האם אני יכול לקנות עבודה מתערוכה כזו?

לעיתים קרובות, כן — תערוכת SALON בגלריית Waterhall, במוזיאון ובגלריה לאמנות של ברמינגהם, היא במפורש תערוכה של אמנות עכשווית למכירה. מחירי עבודות של אמנים שסיימו לאחרונה את לימודיהם נמצאים בדרך כלל בקצה הנגיש יותר של השוק, אך שימו לב שהמהדורות עשויות להיות לא מוגדרות וחלק מהחומרים עשויים להיות שבירים או לא יציבים לאורך זמן.

מה בעצם עושה ביקורת כמו זו?

היא מציבה את היצירה במסגרת רחבה יותר — תולדות האמנות, פסיכולוגיה, הכלכלה של תחילת הקריירה של אמן — והיא מתעדת רגע בחיי התרבות של אזור. ביקורות משמשות גם כסוג של סנגור: הן אומרות לאמנים שעבודתם נבחנה מקרוב, והן אומרות לקהל שהיצירה שווה את הנסיעה.

---

אנג’לה קינגסטון אוצרת וכותבת על אמנות פלסטית http://www.angelakingston.co.uk

עריכה: Shock and Awe של Barbara Walker נסקר על ידי אנדרו ג’קסון (יום שישי, 13 במאי 2016); טרבור פיט ו-Preston Street Union (יום רביעי, 13 באפריל 2016).

הירשמו: Friends of New Art WM — אם אתם מעוניינים להישאר מעודכנים באמנות עכשווית באזור, או ברכישה ואספנות, אנא הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו. Curators’ Network — אם אתם אוצרים או אנשי מקצוע בתחום האמנות הפלסטית ומעוניינים בנוף האמנות העכשווית של ווסט מידלנדס, אנא הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו.

קריאה נוספת

• Bedwyr Williams — ויקיפדיה
• זיגמונד פרויד — ויקיפדיה
• John Everett Millais — ויקיפדיה
• Birmingham Museum & Art Gallery — ויקיפדיה